מאמרים

חרדה בילדים, יותר נפוץ מכפי שנדמה לנו

הורים רבים שמגיעים אלי להתייעצות לגבי הילד שלהם חשים בלבול לגבי הפחדים והחרדות שלו. הם מודאגים, לא מבינים מה קרה ומה השתנה פתאום ומדוע דברים "שטותיים" כל כך מפחידים פתאום את ילדם, דברים שבעבר הוא היה מתמודד איתם. לעיתים הורים חשים גם כעס ותסכול על כך שילדם אינו מתמודד ומתגבר, אלא נסוג ומתחמק. לצד כל אלו מתלווה ההרגשה, שכל שאר הילדים בסדר, ורק הילד שלי מפחד.חשוב לדעת שלמרות שאנשים פחות נוטים לשתף ולדבר על הקשיים והמצוקות הנפשיים שלהם, לעומת מחלות גופניות, הם אינם בהכרח פחות נפוצים. בעוד אין הסכמה מלאה לגבי המספרים, ישנם מחקרים שמצאו כי 1 מ-10 ילדים מהילדים יפתחו הפרעת חרדה במהלך החיים[1].
בעוד מחלות גופניות, כגון אסתמה למשל נחשבות נורמטיבית ומקובלת וכיום כמעט ואין ילד הסובל מאסתמה ואינו מקבל טיפול, הפרעות חרדה, השכיחות כל כך בילדים ופוגעות הן במצב הרוח, בקשרים החברתיים ובתפקוד הלימודי, לא תמיד מקבלות התייחסות שווה.
בחלק הבא אפרט חלק מהסיבות שעושות את הפרעת החרדה לחמקמקה, קשה לזיהוי ושלעיתים אף אינה מטופלת באופן מתאים.

חרדה
א. לא תמיד קל לאתר ולהבחין בהפרעות חרדה– ילדים הסובלים מחרדות לא תמיד ישתפו במחשבות ובתחושות המפחידות ולכן הביטוי של החרדה עשוי להיות פחות נראה לעין. ילד שפיתח הפרעת חרדה, עשוי להיות מופנם יותר, שקט או מרוחק או לבטא תחושות לא רק של פחד אלא גם של מתח ודאגה. החרדה יכולה להתבטא בקשיי פרידה מההורים ורצון להשאר בבית, קשיים בשינה או בריכוז, תלונות על כאבי בטן או ראש, בחילות או תחושת מחנק. תתכן חזרה על פעולות מסויימות כגון בדיקה חוזרת וסידור או המנעות ממצבים, מקומות ואנשים מסויימים.
מכיוון שהמנעות מאפיינת מאוד ילדים הסובלים מחרדה מוגברת, ניתן להבין מדוע בכיתה של 40 ילדים, פחות ישימו לב לילד הסובל מחרדה. בדרך כלל הוא אף יחשב לביישן או "לילד טוב" שאינו מפריע.
ב. לא תמיד מודעים למידת המצוקה שהחרדה מייצרת– ילדים עם חרדות עשוים לחוש מתח ומצוקה גדולים. הם זקוקים לתמיכה רבה כדי להצליח להתמודד עם החרדות, מכיוון שהם עוד לא סיימו לפתח את מנגנוני ההרגעה העצמית שלהם. פעמים רבות אני שומעת מילדים שהם חשים בושה על כך שהם מפחדים. ניתן להבין זאת במיוחד בחברה שלנו, שמושפעת בין היתר מהשירות הצבאי, ורואה באומץ תכונה חשובה ליכולת להסתדר בחיים ומתייחסת בחוסר הערכה לפחדנות. ילד שחש בושה על היותו "פחדן" ינסה להסתיר את המצוקה האמיתית שבה הוא נמצא וימצא דרכים "להסתדר לבד". הוא יעסיק את עצמו יתר על המידה כדי לא לעסוק במחשבות מטרידות, יבחר שלא ללכת למקומות או למפגשים שמעוררים בו חרדה, ימנע מעשיית שיעורי בית מתוך פחד להכשל, ישחק במשחקי מחשב באופן מוגזם כדי להסיח את הדעת ועוד ועוד. למתבונן מהצד יראה שהילד אכן מסתדר, כי באופן רגעי זה מקל על החרדה. אולם אין זה אומר שהמצוקה איננה ברגע שהילד מפסיק את הפעילות המסיחה. לאורך זמן התנהגויות מהסוג הזה עשויות לפגוע ולשבש את ההתנהלות הרגילה של הילד, כי הם יחליפו יותר ויותר מההתנהגויות תואמות הגיל וכך אף ישמרו ויעמיקו את גורמי החרדה.
ג. התקווה שהחרדה תעבור לבד– הורים רבים מגיעים לטיפול עם שאלה חשובה. האם הילד שלי צריך טיפול או שאולי החרדה תעבור עם הזמן. ישנם פחדים וחרדות שילדים חווים כחלק מהשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים ואלו יחלפו מעצמם או יפחתו עם הזמן. אולם כאשר פחדים מסויימים נמשכים תקופה ארוכה, או לחלופין גורמים לילד לחוש מצוקה משמעותית ומפריעים לו להשתלב ולתפקד בחברה בהתאם לגילו, אז בהחלט רצוי להתייעץ עם גורם מקצועי. כמו כן מחקרים מלמדים אותנו כי הפרעות חרדה משמעותיות שאינן מטופלות בילדות נוטות להמשך ועשויות אף להתעצם ולהתקבע כדפוס חשיבה דומיננטי . כמו כן הפרעות חרדה לא מטופלות בילדות מעלות את הסיכוי לפתח הפרעות חרדה ואף דיכאון בבגרות[2].
ד. התחושה כי לא ניתן לשנות את המצב– ישנם ילדים עם נטייה מוגברת לפחדים כבר מגיל צעיר מאוד עד כדי שנדמה כי זהו אופיים. ישנם הורים שתוהים כמה טיפול יכול באמת לשנות או לסייע. אני תמיד אומרת להורים כי טיפול הוא השקעה מאוד גדולה. הן מבחינה כלכלית ואף יותר מכך מבחינת ההתגייסות וההשקעה הרגשית. הטיפול מפגיש את הילד בדיוק עם המקומות איתם הוא מתקשה להתמודד. אולם בשונה מההתמודדות שילד נדרש לה בשגרה, בתוך המסגרת של טיפול הוא יכול לעמוד מול הפחד באופן שמאפשר לו לעסוק בפחד בלי הנטייה הטבעית להתרחק ולהימנע. העיסוק הזה (שאינו קל, אבל כן אפשרי) מאפשר באופן הדרגתי לגלות שהדבר שפחדתי ממנו כל כך, אינו כה מפחיד ומאיים. במקביל הילד מפתח "מיכל" גדול יותר שמאפשר לו להרגיש פחדים גדולים יותר. יש גם כאלו שמדמים זאת לחיזוק "שריר הפחד" שככל שמחזקים אותו ומאמנים אותו ניתן לשאת יותר פחדים. כמובן שלכל ילד יש את הקצב שלו ואת נקודת המוצא שלו. אם נאמן שני ילדים לעשות שפגאט, כל אחד מהם יתחיל בנקודה שונה ויצליח להגיע לגמישות האופטימאלית שלו בקצב שונה. נתון מעודד הוא שמחקרים מלמדים אותנו שטיפול מסייע בהפחתה משמעותית של סימפטומים של חרדה, לעומת אותם ילדים שלא קיבלו מענה טיפולי.
ה. מה החלק שלי בחרדות של ילדי? אחד מסוגי השאלות שמעסיקות הורים רבים שפונים עבור ילדם לטיפול הוא "מה החלק שלי בכך שילדי חרד? האם החרדות שלי משפיעות עליו? האם פינקתי אותו יותר מדי? האם לא דחפתי אותו מספיק? ". בדרך כלל הורים מעלים שאלות אלו בחשש מסויים, שלא יבינו אותם כראוי או שיסתכלו עליהם באופן שיפוטי. אני מרגישה שבכל פעם ששאלות כאלו עולות אני מלאת הזדהות. הורות היא כל כך מורכבת ומלאת רבדים. הורים עושים כל כך הרבה עבור ילדם, אך לעיתים כשמשהו משמעותי לא מסתדר עבורו, התחום הזה כאילו מועצם בזכוכית מגדלת וצובע את כל הרבדים העשירים והחיוביים של ההורות, בתחושה חמצמצה. אני חושבת שהשאלות הללו הן מאוד חשובות מפני שלהורים יש השפעה רבה על ילדם. עם זאת, איני מוצאת תועלת בבחינה של שאלות אלו בלבד מפני שהן משקפות רק חלק מהתמונה הרחבה. אני מוצאת שמידע חשוב לא פחות עולה מתוך הבחינה של איזו השפעה של ההורים מסייעת לילד להתמודד בהצלחה בתחומים אחרים, לבטא את נקודות החוזק שלו, להיות חברותי, שמח ועוד ועוד. כמו כן חשוב לזכור שהמציאות היא תמיד מורכבת ושישנם גורמים נוספים שמשפיעים באופן ניכר על המערכת הרגשית של הילד. למשל כאלו הקשורים בנטיות מולדות או בסביבה, הכוללת את החברים, בית הספר, העיסוקים וכיום באופן משמעותי גם את הטלויזיה והאינטרנט.

אני חושבת שהורים הנם המצפן הטוב ביותר כדי לדעת אם התרחש איזשהו שינוי במצב של ילדם. במצבים בהם הורים חשים בשינוי בהתנהגות או במצב הרוח שנראה בעיניהם ממושך או כזה שגורם למצוקה גדולה לילדם, ישנה חשיבות רבה להתייעצות עם איש מקצוע המבין בתחום. לעיתים מספר פגישות ייעוץ עשויות לשפוך אור על המצב שבו נתון הילד וכך ניתנת אפשרות להורים לקבל החלטות המבוססות על מידע נרחב יותר לגבי ילדם ואופן ההתמודדות עם קשייו.

אם ההתלבטויות המובאות במאמר זה מעסיקות אתכם, אני מזמינה אתכם לפנות להתייעצות.

הילה גיל רוזנבלום,
טיפול פסיכולוג בילדים, מתבגרים ובמבוגרים


[1] Costello, E. J., Mustillo, S., Erkanli, A., Keeler, G., & Angold, A. (2003). Prevalence and development of psychiatric disorders in childhood and adolescence. Arch Gen Psychiatry, 60(8), 837-844.
[2] Yonkers, K. A., Bruce, S. E., Dyck, I. R., & Keller, M. B. (2003). Chronicity, relapse, and illness–course of panic disorder, social phobia, and generalized anxiety disorder: findings in men and women from 8 years of follow-up. Depress Anxiety, 17(3), 173-179.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s